ספר לי עוד על ההזדהות שלך עם מאבק השחורים בארה״ב

פעם ב- 1972, ממש בעיצומה של הזקפה הלאומית הגדולה שידענו ותחליתו של הסיוט המכונה ״אקיבוש״ עלה מחזמר ישראלי מרגש שעסק בצרותיהם של לא פחות – השחורים באמריקה. שמו היה ״אל תקרא לי שחור״ ובו בין היתר היו כמה שירים ממש מוצלחים כמו ״יום יבוא״ ו-״בסי סמית״ והנושא היה ממש חשוב וחברתי ומחאתי. לאמריקאים.

העיסוק הזה בסבל של מישהו שרחוק ממך אלפי קילומטרים כדי לזכך איזה רגש שיש לך בעצמך, עם מידה מסויימת של ריחוק – קוראים לזה התקה. אני אוהבת את זה. זו תרפיה טובה. כי שם יש אפליה ואפרטהייד והעדפה של מגזרים ואלימות משטרתית. לא פה. שם יש.

אז הנה, הרשו לי לזכך אתכם – מצאתי פלייליסט מטורף ממש של ג׳ייזי. ממש מטורף בחיי. מדובר ביופי של דבר. כולו מוקדש למאבק השחורים באמריקה – שירים מעולים אחד אחד עם פלואו אדיר ומסר ממש חשוב לאנשים ששם. וגם אם שמעתם את כולו ולא הבנתם כלום אז הי! לפחות הזזתם את הטוסיק!

(ברור שאני חושבת שזה מאבק חשוב, אל תטעו ואל תנטפקו)
— תוספת מאוחרת: גיליתי שהפלייליסט לא זמן לאנשים שאינם מנויים בטידל אז הכנתי אותו מחדש בסוואן
 

https://embed.tidal.com/tidal-embed.js

(לוקח לו שניה להפציע בעמוד והוא ממש שווה את זה, כל כך שווה שכתבתי פוסט בבלוג, שזה כידוע דבר שאפחד כבר לא עושה אף פעם)

יאיר, ברוך הבא.

ראשית: עזר ויזואלי.
שלום כיתה א - תצלום אילוסטרציה

היום אתה מתחיל כיתה אלף ועוד כמה חודשים תוכל לקרוא את הפוסט הזה בעצמך, זה בטח יעזור לך להבין למה אני כל כך מתרגשת מכל העניין הזה… בשבילי זה לא זה שגדלת, זה בכלל לא התרגשות כזו מהסוג של "אני לא מאמינה הוא רק אתמול נולד" – בשבילי כיתה אלף היא סימן שאתה מצטרף אלינו, לעולם הלומדים והסקרנים.

שירי פעם אמרה לי שיש שלושה דברים שנורא מסמלים עצמאות בחייו של ילד: כשהוא לומד לשחות, לרכוב על אופניים ולקרוא. אז אתה שוחה ואני לא מפסיקה לעוף עליך, על העצמאות שגידלת (לגמרי לבד, יא עקשן אחד) במים.
אבל לקרוא יאירי, לקרוא וללמוד דברים חדשים זה עולם אחר לגמרי…
אני ממש מקנאה בך על כל הספרים הטובים שעוד לא קראת, על כל ההרפתקאות שתצא אליהן, על כל הפיסות המטורפות של הידע שנמצאות סביבך, כתובות באותיות, מצויירות בציורים. על כל התשובות. על כל הכתבות המייגעות בכל אתרי הספורט על כל אחד מהשחקנים המשונים בקבוצות הכדורגל שאתה אוהד. בעיקר אני מתפוצצת מלדמיין מה כל הידע החדש הזה יעשה בתוך הראש המיוחד הזה שלך, כמה מחשבות מטורפות ומקוריות יוולדו לך, כמה רעיונות, כמה שאלות חדשות…

איזה כיף זה, לקום כל בוקר ולחשוף עוד קצת ידע, ללמוד דבר חדש, להבין משהו, להמציא משהו. אני אוהבת ללמוד דברים חדשים, גם היום, זה הדלק שלי. אני מאחלת לך שבית הספר יאכיל את מפלצת הסקרנות שלך כמו שהוא האכיל את שלי.

אני אוהבת אותך יאירי, ברוך הבא לעולם שלנו.

הסיפור על איך ראיתי מיוזיקל בלונדון עם האבא המת שלי

נכון יש את הדיבור הזה של הקלאברים וההומואים של "עולה לי"? כשהסם הממריץ האופנתי מתחיל לתפוס ולשנות את התודעה? אז קובי התחיל "לעלות לי" בשדה. שזה די הגיוני, כי תכלס – המקום הכי הגיוני לקובי לעלות בו זה בסביבה של מטוסים וכזה. אולי אם הייתי טסה יותר הייתה לי דה-סנסיטיזציה לדבר הזה אבל מה לעשות, אני לא.

אפשר להגיד שמרגע שנהיה ריח של תשרי באוויר התיישב לי קובי בפינת המוח או בזווית העין. התיישב על המדרגות עם שתי קערות וערימה של רימונים והתחיל לפרוט אותם לארוחה של ערב ראש השנה. כל עוד הוא ישב שם בצד הצלחתי להתמודד עם זה. אבל הקובי של השדה היה כבר ממש מוחשי והתחיל לטפס לו מעדנות לתוך המודע.

כשארזתי הוא אמר לי "תרופות מרשם תיקחי עלייך", כשהגעתי לשדה הוא היה לי בזווית העין כל הזמן עם הבגדים של העבודה, ובמטוס בכלל… ואם הוא היה קורא את זה הוא היה "מקיא קצת בפה" (חבל שהוא לא הכיר את הביטוי הזה כי זה היה מצחיק אותו), כי אם יש דבר שקובי שונא זה טייסים טיפוסיים וילדים של טייסים טיפוסיים. כשהיינו ילדים אסרו עלינו להגיד שהוא טייס כי זה נחשב להשוויץ, וכששאלו אותנו מה אבא עושה היינו אומרים תמיד "עובד בחברת תעופה". כשגדלתי הפסקתי להסתיר את זה והצלחתי להצחיק את אחי עם "אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים", שהפך אפילו יותר מצחיק אחרי שהוא מת.
בקיצור, אני יוצאת כאן הכי בת של טייס, אז הקובי שבראש שלי מוסר לי בתגובה "איכס".

אחר כך היו מלא דברים לעשות ונסיעות ארוכות ויצא שדיברתי די הרבה על קובי, וכשהצלחתי להתאפק מלדבר עליו (סליחה אבי) המשכתי לחוש אותו. טיפסנו יחד אחרי הכנס לקרון הראשון של ה-DLR כדי לראות קדימה וברור שישבנו בלמעלה של האוטובוס. וכשהגעתי למלון ראיתי את קובי ואיילה הצעירים הולכים פה בלונדון הזאתי של הקולג'ים והמוזיאוני מדע. בקיצור, הבנתם – הרוח של אבי המת רדפה אחריי ולא הרפתה, כי ככה זה קובי – חופר, לא מרפה. מסתבר שגם הזיכרון שלו נודניק בלתי נלאה ומצחיק ומציק וחרדתי ("תבדקי עוד פעם שאנחנו לכיוון הנכון שלא נצטרך אחר כך לחזור").

ואז נכנסתי לתיאטרון, כולי עם טקס בישבן, ושמחתי וישבתי וחיכיתי וקראתי את החדש של גרוסמן (קובי בינתיים בראש שלי: "מאיר שלו יכול להריח לו בתחת! איזה גאון הגרוסמן הזה"), ואז התחיל המחזמר ובערך עשר דקות פנימה לתוך ההופעה התחלתי לבכות (בלי סאונד, אבל עם דמעות ממש רבות) ונורא צחקתי תוך כדי ובכיתי והרגשתי כמו מופרעת אבל זרמתי עם זה תוך כדי שאני שותה סודה ואוכלת שוקולד מנטה מובחר.
ובאמת שהיה מוצלח באופן בלתי הגיוני, והגרמנים לצדי הסתכלו עליי כאילו אני קצת מופרעת, אולי הם חשבו שאני מורמונית לשעבר.

ואחרי שנגמר המחזמר יצאתי ופגשתי את אביב ואמרתי לה שאני חושבת שקובי ניצל את הפעם הראשונה שהמוח שלי היה פנוי מהכל כדי להתגנב פנימה ולגנוב את כל הפוקוס שלי. כי תכלס, לא קורה הרבה שהמוח שלי כולו פנוי רק לזה, ועוד לכמה שעות.

אז יצא שראיתי מיוזיקל עם אבא שלי ("זה שיר היסטרי!") אפילו שהוא כבר מת ממש מזמן אינעל אביו.

ספר המורמונים

לפתח הר הגעש או למה אני נשארת כאן?

 

הייתי רוצה שתסבירו לי למה אני נשארת כאן.

הרי אחת לכל כמה שנים – כך בפירוש כתוב בעיתונים – שוב תהיה מלחמה או התפרצות געשית מטאפורית אחרת. שוב יפלו לי חומות ההדחקה ואזכר בכיבוש או ששוב כל מיני אנשים יספרו לי שאני בוגדת ושצריך לשלוח אותי למות בכל מיני דרכים יצירתיות שוב יהיו מחאות עוצמתיות שיובילו לתקווה שתתנפץ. אם רק הייתי יכולה להפסיק לקוות ליום שעוד יבוא שבו ההר ישקוט מזעפו.

עד מתי הלב שלי יצליח לעמוד בכל זה?

אני מתייחסת לפטריוטיות המשונה הזו שלי כמו אל חטוטרת, הלוואי שלא היה לי אותה, הלוואי שהיה ניתוח להסרת אהבת המולדת. אני, לצערי, אוהבת את ישראל. וכך נראה שלעולם כבר לא אוכל סופסוף לחיות בשקט אחת ולתמיד.

***

ואני שונאת אתכם. כן אני מסתכלת עליכם. על כל אותם האנשים שאומרים לי שלהיות עצובה על מות האויב מעיד על חוסר נאמנות למולדת. אני שונאת אתכם כשאתם משתיקים אותי ואומרים "אבל החיילים שלנו מתים בהגנה עלייך". הלוואי שלא היה לי איכפת. הלוואי. אבל הילדים המתים שלהם והילדים המתים שלנו (אלה שמחופשים לחיילים) קורעים לי את הלב. כמו כן, בפרפראזה על מילותיו של ניצן הורוביץ – אין לכם מונופול על אהבת המדינה והארץ. ואם אנחנו כבר דנים בזה, אז תחזירו לי את הדגל כי הוא גם שלי.

***

 

אבי עליו השלום היה אומר

או

דברים שקובי (אבא שלי) אמר לי פעם ואני זוכרת תמיד

/shit my dad said

"את, יכולת לוותר על איזה כמה איי-קיואים בשביל להיות יותר יפה"

מתישהו בשנות העשרים לחיי, הוא הנפיק את הפנינה הזו. רק מי שמכיר אותו ממש יודע שאין בה שמץ של שוביניזם, שהרי בדרכו המשונה הוא היה הפמיניסט הכי גדול שהכרתי. רק מי שמכיר אותי ממש יכול להבין עד כמה זה הצחיק את שנינו. הוא אמר את זה משנאת המן, לא מאהבת מרדכי. רוצה לומר: אמר את זה כי תמיד חשב שאני חכמה מספיק.

"תנהגי בזהירות, יום שישי היום, כל המופרעים יוצאים לכבישים"

תמיד עניתי לזה ב"היום דוקא בא לי לנהוג בפזיזות ורשלנות" והיום בכל יום שישי כשדנה ואני יוצאות מאיפושהו ביום שישי בערב, מי שלא נוהגת דואגת להזכיר לשניה ש"יום שישי היום, צריך להזהר"

"זו טעות לעשות ילדים, אחרי זה אתה מת והם נשארים לבד"

כשדנה היתה בהריון ואני הייתי רגע לפני שלושים ניהלנו את השיחה הזו. היא עולה בזכרוני כל הזמן. "אם לא אמא שלך, לא הייתי רוצה שיהיו לי ילדים". וכששאלתי אותו עלי, במובן, הלו! אני פה ומוצלחת למדי, אתה עדיין חושב ככה? אז הוא ענה בלי להסס (כי ככה זה קובי) שכן, שהוא עדיין חושב שמוטב היה לא לעשות ילדים. כי אז אתה מת להם והם נשארים לבד. אז קובי, הלכת די רחוק כדי להוכיח את הנקודה שלך. ניצחת. עכשיו די עם הבדיחה הגרועה הזו. אתה מוזמן לשוב.

"יום אחד אני אמות ואת תתחרטי שסיננת אותי כל הזמן"

אני כל הזמן מסננת, אני שונאת שיחות טלפון והן מעצבנות אותי, אז אני מסננת. כל פעם כשלא הייתי עונה הוא היה אומר לי אח"כ – אני אמות ואת תבואי לקבר שלי ותתחרטי על כל הפעמים שסיננת אותי. ואני, כמובן, הייתי עונה ב"אל תדאג, גם לקבר שלך אני לא אבוא". אבל תכלס, גם בדיעבד הייתי מסננת. פחחחחחחח

"אני אגלה לכם רק אם תסכימו מראש"

בכל שנה לקראת וביומולדת שלו (ארבעה במרץ, היום) קובי אמר לנו: אני יודע מה אני רוצה למתנת יומולדת, אבל אתם חייבים להסכים מראש לפני שאתם יודעים מה זה. אסף ואני תמיד לעגנו לו, שפה אין אולטימטום, זה לא המו"מ עם הפלסטינים וישחנק עם התנאים שלו. אז הנה, היום הוא היה אמור להיות בן 63 ואנחנו עדיין לא יודעים מה אותה מתנה מסתורית שהוא התעקש לא לחלוק איתנו.
הימור שלי: טורניר מדרכות (לקרוא במלעיל דמלעיל) .

 

ובמילות הגשש (מצוטט ברשלנות מהזכרון שלי ומשם גם הכותרת):

אתה זוכר מה אבינו עליו השלום היה אומר?
מאיפה שאני אזכור?
נו לפני שמת…
מה אני זוכר, שבועים לא סתם את הפה!
(בסוף זה נגמר ב"המוציא דבר קללה מפיו, אינעל אבי אבי אביו")

 

אז קובי, אינעל אביך, יומולדת שמח.

 

פורטיס לא חייב לכם כלום

הנה רשימה של סיבות (רנדומליות לגמרי) שבגללה פורטיס *ממש* לא חייב לכם כלום:

 

 

  1. לטאה – שוטר פושע והענק הלוחש
  2. השיר של ז'אק – יער ישראלי
  3. הדור הזה – פלונטר
  4. נעליים – 1900?
  5. פריז בלהבות – שוטר פושע והענק הלוחש
  6. שקיעתה של הזריחה – סיפורים מהקופסא
  7. תלוי על הצלב – שוטר פושע והענק הלוחש
  8. המוות אינו מחוסר עבודה* – פלונטר

אז תגידו תודה ותשתקו, טוב? טוב.

 

(הערות לסדר היום: אני פחות בחורה של מינימל קומפקט, מצד שני – כל שיר מ"שוטר פושע" ומ"פלונטר" הם עילות מספיקות בעיניי לעשות מה שבא לך, כל שיר)

* השיר הראשון של פורטיס שהכרתי, למדתי לנגן על קלאסית וזה. זה היה מעצב ומשפיע, המפגש הראשון שלי עם loudQUIETloud על אף שלא ידעתי מה המשמעות של "כל היום את על לבן" הייתי בצופים וזה…

רק פסקה אחת על אמנדה פאלמר בישראל

היא לא ניגנה מספיק שירים ודיברה יותר מדי ואיזה מניאקית שהיא באה בלי להקה ודי עם היוקלהלה ובעיקר מספיק למרק את המצפון הפוליטי שלך על הישבן שלנו… בלה בלה. הכל שטויות. אני לא מכירה אף אמן עדכני שמצליח להיות כל כך לא ציני בקשר למה שהוא עושה, כל כך אותנטי ומסור ומושקע ובטוח בצדקת דרכו ומאמין שהוא יכול לשנות ועתיד טוב יותר וגאולה ושמחת חיים ובעיקר באמת באמת באמת *אוהב* את האנשים שבאים להופעות שלו, בלי פוזה ובלי ציניות, ועם הרבה "בואו נשתה ביחד בירות אחרי ההופעה".

אה, וכריזמה. מהסוג שהיה יכול לספק חשמל למדינה קטנה לחורף שלם.

(הטקסט כתוב על אמן בלשון זכר אבל תקפצו לי וכזה)

אמנדה פאלמר ועדת מעריצים זומבים בשדרות רוטשילד

(מכאן לא צריך לקרוא)
כבר כתבתי בעבר שאני מנהלת יחסי אהבה-שנאה עם אמנדה פאלמר, אולי "משיכה-דחייה" יהיה יותר מדויק, הרבה מהסיבות הלא נכונות ('פחח עליכם ילדים, אני הורדתי את הדרזדן דולז בטורנט כשעוד לא היה אלבום ראשון' ו'אומייגוד, למה היא חייבת להתפשט?') וחלק מהסיבות הנכונות (היא משחררת יותר מדי מוזיקה לעולם, חלקה לא מספיק טובה. וגם זה שלמעשה הייתי בטוחה ש Sing מהאלבום השני של הדרזדן דולז הוא בדיחה – לא האמנתי שהיא יכולה להיות *כל כך* יומרנית ולא מודעת לעצמה) אבל דחילק, עם יד על הלב, כל מה שהיא עושה, לטוב ולרע, היא עושה במסירות אין קץ ועם אמונה עיוורת – כדאי שיהיו עוד כאלה, בכל תחום בפחיים (אהמ… פוליטיקה).

ומשפט על ניל גיימן – לא – אין לי – אני יותר מדי אהה… וואו.. פאקינג ניל גיימן וזה. רק תמצאו לי בבקשה את הטקסט של הפואמה הראשונה שהוא הקריא בהופעה באמא שלכם.

Falling inlove up close – AFP in IL, part I

Previously, this blog shared its thoughts about AFP here, here, here and here (in Hebrew)

 

Let me start by saying I LOVE Amanda. I’m not much of a groupie of anything, but for Amanda I go ga-ga.

 

I was first introduced to the Dolls by a friend from my RHPS cast (shocker huh?) back in 2004. We went on a private road trip up north together, those were hard times for both of us and we needed a short get-away. I did the driving and she was in charge of the music. I did the driving all right, but she forgot about the music… the only cd (we used cd’s back then) she had in her backpack was the first dolls album that she burned (sorry AFP…) for her boyfriend. As soon as she put the thing in the car stereo I knew I would not mind listening to it for the next day and a half. It was awesome. By the end of the road trip we were screaming our lung out with the speakers playing full blast, that must have been the most fun we ever had together.

Ever since I’ve been closely following her career through her blog and later also through twitter. I adore her mentality and her ideology. The way she not only adapted to the changing face of the music biz, but actually, one could argue, led some of that change. In any case, she was and still is WAY ahead of the major labels CEOs in understanding where the ship is sailing, not just for indie music, but for the whole shebang.

And now she’s here. Finally. In Israel. WIN. I was trying relentlessly to get her here since 2010. She was then touring with the oh-so-awesome Jason Webley as the theateric musical act Evelyn Evelyn, and I thought their attitude would work perfectly with inDnegev Music and Arts Festival (in English) and tried to book them. Alas, I was too late and their European tour was already tightly set and booked full. Since then I’ve tried to court the queen of cabaret every year, unsuccessfully. The official reply was always that unfortunately, they can’t fit Israel into Amanda’s schedule. I was beginning to feel that there’s more to their refusal than meets the eye, which was strange to me since she was never one to hide her opinions from her fans and the world.
That’s why I’m so happy she finally came.
Really, I’m just glad that someone, somehow, managed to get her here. It’s great to see her here and the ninja gig last night is a living proof that she always had a large fan base she could rely on.

So, the ninja gig. Yesterday I was part of… 100? 200? 300? people that showed up to her ninja gig in Tel Aviv. It was a night to remember. Totally worth the trip from Jerusalem. I started out wanting to write something about this gig, I mean, it was so intense, for me at least, and so unusual from what you'd get from most artists that I must pass it forward, rely my enthusiasm to the world!
I could start with a dry description of the venue (Bar Kayma), or her performance (weak at first, probably due to the long day she had and the intense heat caused by cramping 150 people in a small space, and ASS FUCKING KICKING as she set on her throne in the middle of Rothschild Blvd- see pic) but I'd much rather talk about her. Her persona, her attitude towards fans. She is out there. Not because she's small time, because that's how she is. She loves her fans, not the admiration they have for her, she really loves them. She talks to them, treating the youngest teenage groupie and the oldest producer with the same respect – as intellectual, educated (formally or a-formally) music and art lovers. We, her fans, are all the same, and like her we live for the art. To create, to adore, to consume, to replicate – these are all the same aspects of this "industry" humans have been engaged with since the dawn of time. So, that's that. No more bullshit. Now, for some criticism.

by Dafna Talmon

 

One thing that I am a bit cross about is the Tel Aviv only ninja gig. It was a nice gesture, since her Barby concert was sold out, but due to the small venue and late notice (the show was later moved, oh so ironically, to Rothschild Blvd, the location of the 2011 eco-social uprising) mostly Tel-Avivians and die hard ticket holding fans managed to enjoy it. I really feel that a second gig in Haifa and/or Beer Sheva, or even Jerusalem was in order. The objective of these ninja gigs, as I understand it, is to allow for people unexposed to her music and fans that were unable to get a ticket to enjoy Amandas’ art. Playing Haifa would have probably not resulted in a 150 people parade down Alenbi st. but the ninja factor of such a gig is higher than in the culturally privileged Tel-Aviv bubble.

Another issue is the high cost of the gig, between $43 for early birds up to $51 general admission.  I don’t know how much of it all ended up in Amandas’ pockets, I’m sure a reasonable sum, and that’s also cool, but why charge so much?
Flight is supposed to be covered by the kickstarter, technically also lodging and expenses (did she couchsurf?), there was very little PR for the show (just try googling the various Israeli news sites in the past 6 months of her gig for reference), the Barby and the Israeli productionS (why were there two booking agencies involved??) work together on almost every indie gig that comes to Israel, so there was probably very little work on that end… I don’t know… am I missing something?
The people involved are not greedy. Hell, they rarely make a profit from those unknown bands they bring here, that’s why, when a gig is already half paid, I’d want to see them helping the crowd that invests in them most of the year by reducing the ticket prices.
Or, maybe, has production costs in Israel became so fucking outrageous?

Now, I don’t mean to pass judgment, I’m honestly wondering about the choice for the ninja gig and the cost of the tickets. Maybe Amanda, a notorious web-dweller, will find this post and would shed some light on these subjects.

The thing about her visit that really made me realize what an awesome human she is was her approach to the BDS and the radical left movements. Usually those rad-lefty idiots react fast, get to artist with their very aggressive point of view and attitude (lets not get into the argument of whether what they are saying is truth or lie or whether the tactic they choose is the right one) and scare/persuade artists away from coming to Israel.

//platform.twitter.com/widgets.jsAmanda chose, as always, to see and decide for herself. I don’t assume to know exactly what she saw, her thoughts about “the crises in the middle east” or even if she’ll ever share those with her fans online (probably in a later blog post, she tends not to hold back), but I do know she was very responsible with her reports so far. Plain, simple observations, not passing judgment prior to processing the experience, not joining in on those ENDLESS and usually POINTLESS twitter/FB/blog discussions. Whatever conclusion she arrives to I’m sure it will be the result of careful processing and not the result of a trendish ideology. I want to stress that, when it comes to Israelis, I’m at the far left of the political spectrum. I just don’t like radicals and most of all hate ignorance, so when I say trendish ideology I talk about my own, but as adopted by un-educated western radicals looking for fight.

So, for this first part of my post on AFP visit to IL, I’ll conclude by again stating the AFP is an AMAZING person. Seeing her yesterday made me realize that even more. I’m sure that the concert tonight will be as unique as the ninja gig. AFP has this gift – she can take any crowd, any venue, and turn it into an art piece. Every show is a little different, every show is special in its own way and every show is crazy as fuck.
What I would not give for a calm talk with her over warm a cup of tea, or a radical time backstage with a pint of beer. Either would be awesome. FYI, AFP.

Cannonball בן עשרים וקים דיל מוציאה שיר סולו

דובי שרגא, המוכר גם בתור "פרנק זעתר" עושה בקונכיה פרוייקט ממש מגניב שכולו מחווה ל- 1993.

במסגרתו, לרגל יום הולדתו ה- 20 של Cannonball כתבתי כמה מילים ומין הראוי שהן יופיעו גם כאן, בבלוג.
למה היום? כי קים דיל הוציאה שיר שוגייזרי קטן ומקסים שמרגש אותי, שוב, עשרים שנה אחרי הפעם הראשונה ששמעתי אותה.

להלן:

הרבה שנים שבהן אני מעריצה את הברידרז לימדו אותי שיש לי אחת משתי אפשריות כששואלים אותי "מי אלה": הראשונה היא לעמוד כמו סתומה ולהתחיל לזמזם לפי הסדר הבא את ליין הבס ("טו-דודודודו, טווו-דודודודו") את ה"אאאווווו" של קים דיל דרך המיקרופון הירוק ואז את הליין של הגיטרה ("אי-או אי-או אי-או אי-או"). ברוב המקרים הדרך הזו מוכתרת ככישלון ואז אני פונה לדרך השנייה, השנואה מבין השתיים: "מכירה את הפיקסיז? הבסיסטית שלהם? לא, היא לא בסיסטית בכלל, כן, לא, אחותה התאומה, השיר הזה שזמזמתי לך קודם".

בניגוד להרבה להקות שבהן הלהיט לא מייצג נאמנה את האמן ("יותר ממילים" של אקסטרים הוא דוגמה קלאסית, וכך גם "שירים פשוטים" של גרוניך), כדורתותח הוא יופי של סאמפל, שיר פופ נפלא ופשוט שעטוף – כמו כל שירי הברידרז – בקצת לכלוך וקצת אסתטיקה 'נאה' (Raw) שבה השירה היא רק חלק מהמיקס, הדיסטורשן הוא תמיד חלק מהסאונד והקולות, ובכן, מתוקים כמו חלומות.

אי אפשר להגיד ש"שמעת את כדורתותח = שמעת את הברידרז" אבל קל להבחין בפוטנציאל שיש שם, בפשטות הגאונית של הפופ המטונף. הרנדומליות הזאת שבה הכל קורה בשיר הזה, שמאפיינת מאוד את הברידרז – מתי נכנס ליין הגיטרה ומתי יוצא, מתי מגיע הברייק, מתי חוזרים ממנו ומה לעזאזל היא שרה שם? -הרנדומליו הזו גורמת לזה להשמע חי ואמיתי כמו שרק נעורים יכולים להישמע.
ולסיכום, אני זוכרת את הרגע שראיתי את כדורתותח בפעם הראשונה. הימים – ימי תחילת הכבלים. ישבתי בסלון אצל חברה שכבר היו לה כבלים וצפיתי ב-MTV – החיבור הראשון שהיה לנו לעולם שבחוץ בעשור שכולו עושר מוזיקלי מהסוג האהוב עליי – כשלפתע זה התחיל. עשרים שניות פנימה הבנתי שאני שומעת את השינוי המוזיקלי הראשון הגדול של חיי – שינוי שהשפיע עליי כל כך עד שלפני זמן לא רב בהופעה של הברידרז בפריז חברה שמכירה אותי טוב אמרה לי "יא, עכשיו אני מבינה מאיפה גנבת את כל התפקידים שלך". כי הברידרז הם הצליל של הנעורים שלי – שנותיי המעצבות.

 

החדש של קים דיל

כמה יפה המחווה הזאת לשנות החמישים… כמה מדוייקת.